המפגשים עם בינה המאבחנת בטוח שרטו אותי קצת, הם גרמו לי להרגיש עוד יותר ייצור. אז ישבתי בחדר לכתוב רשימת עונשים ונקמות לאבא ולאמא, ברקע היה מוצארט ונשמעה דפיקה בדלת.
פספסתם את הפוסטים הקודמים? הנה הם
רוצים לקרוא את אבי ראשונים? תקליקו
"זאת אני", אמרה אמא.
מוזר, חשבתי, אמא אף פעם לא דופקת בדלת, היא פשוט נכנסת. הייתי צריך לדעת שיש כאן איזה טוויסט.
=======
פתחתי את הדלת ואמא הייתה נחמדה.
התיישבתי על הכיסא האדום שלי, והיא על קצה המיטה.
היא שאלה מה אני עושה, ואמרתי לה "מכין רשימת מטלות".
"מטלות לחופש?", שאלה.
"אפשר לומר", עניתי.
אמא נתקעה בלי להגיד מילה, אז אמרתי לה:"מה אמא? מה את רוצה?".
היא ניסתה לדבר אבל בקושי הצליחה.
בסוף היא אמרה "אני מכינה לי פרוסה עם ממרח כבד, רוצה גם?"
אמרתי שלא.
היא אמרה "בטוח? כדאי לך",
אז אמרתי לה: כאילו את לא מכירה אותי, אני תני לי פיתה עם שוקולד השחר ואני מסודר כל החיים.
סובבתי אליה את הגב עם הכיסא האדום, וחזרתי לכתוב את רשימת הנקמות.
פתאום היא התחילה להגיד כמה היא מצטערת שהיא כעסה עליי כל השנים כי היא לא ידעה שיש לי הפרעת קשב והיו שם דמעות והתייפחויות.
אמרתי לה: "או־קיי אמא, תפסיקי לבכות, די, תשני נושא, תגידי מה יש לאכול?", ואז היא התייפחה עוד יותר ואמרה: "בן שלי, אני מבקשת שתסלח לי, אני מאוד אוהבת אותך", ואמרתי לה: "סלחתי, תפסיקי להיות מוזרה", והיא אמרה שיש מרק.
גם אבא בא באותו ערב לחדר שלי להתנצל על הצעקות והעונשים שהוא ואמא נתנו לי כל השנים, וגם הוא כמעט בכה. הוא אמר: "לא ידענו אביל'ה, אנחנו מצטערים, אנחנו מבקשים סליחה, חשבנו שאתה סתם מתעצל ולא ממושמע".
הוא חיבק אותי וגם אני התחלתי לבכות. זה אוטומטי אצלי כשההורים שלי בוכים.
אמרתי לאבא תודה ו …ושרע לי כי…כי… לדוגמה את הציונים הגרועים שאני מקבל עכשיו – אני עובד עליהם מאוד קשה, וכאילו… בכל מקום אני מרגיש שאני חרא ושאני מאכזב.
ניסיתי להמשיך לדבר אבל הכל יצא בג'יבריש בגלל הבכי, ואבא חיבק אותי.
=======
באמצע הלילה התעוררתי מבולבל. תמיד חשבתי שאם ההורים שלי יתנצלו יום אחד, זה יגרום לי להרגיש טוב יותר, וקרה בדיוק ההיפך. אתם מבינים? גם אם לפעמים אני שונא את ההורים שלי אני מעדיף לראות אותם חזקים.
חוץ מזה, אני זה שאמור לנחם את ההורים שלי על הפרעת הקשב שלי? באמת? הם עושים צחוק? אני צריך לברר קודם מי אני לפני שאדע איך להתייחס אליהם. וכדאי לעשות את זה זריז כי עוד שבוע אקבל את הריטלין הראשון שלי, ואז אני כבר לא יודע מה יקרה או אם אוכל לסמוך על שיקול הדעת שלי.
אני אפילו אנסה לא ישר לענות לכל אחד, ולהקשיב יותר. על הפרעת קשב הצלחתי למצוא את כל התשובות שחיפשתי בוויקיפדיה, אבל על השאלה מה הגבול בין אהבה לחינוך, את זה לא מצאתי באינטרנט. אז החלטתי שעד שהריטלין ייכנס לגוף, אני אשים לב למה שאומרים לי. אולי זה ייתן לי קצת תשובות.
=======
סבתא אמרה "איזה יום היום אבי?"
אמרתי: שני או שלישי, אלף אחוז.
סבא אמר: "יו ספיקינג אינגליש?", אמרתי לו: איימספיקינג, אבל קצת.
(סבא בבית חולים ויש לו אלצהיימר, זה הרבה יותר גרוע מהפרעת קשב).
אמא אמרה לא לשכוח להקליט לה "צעירים" ושהנה הצ'ק לאיש מהגז, ושהיה לה בארנק שטר של חמישים ושאם נתקלתי בו במקרה ושאם אני בטוח שלא - ושלבדוק שוב.
אבא אמר שבקצב הזה אני אצטרך מורה פרטית כדי להיות מוכן למורה הפרטית, והמורה הפרטית אמרה שלמרות כל מה שכולם אומרים היא יודעת שיש בי אוצר קטן.
אמא אמרה שאני מקסים כשאני ישן.
אבא אמר שאני לא עומד בהסכם שלנו.
ואמא אמרה שמורים ורופאים הם המקצועות הכי קרובים לאלוהים.
אבא אמר לא להעניש את כל הבית כי קמתי עצבני.
אמא אמרה שחבל שאני לא קורא יותר ספרים ושזה שטחי.
אבא אמר שאני אגואיסט וששנה הבאה יהיה כאן סדר חדש.
אמא דפקה על השולחן ואמרה: "יהיו שיעורים פרטיים! יהיו חוגים!".
אבא אמר שהכי חשוב בחיים זה ליהנות מהדרך.
לא ידעתי מה לענות לו כי ידעתי שהוא צודק אז אמרתי לו: עייפתי אבא, עייפתי.
קמתי מהשולחן והלכתי לכיוון החדר. אבא צעק אחריי: "מה אתה מסובב את הגב והולך באמ…לא טורקים דלתות בבית הזה חוצפן".
נעלתי את הדלת ואבא עדיין צעק. הדלקתי טלוויזיה והעפתי את כל הדברים משולחן הכתיבה שלי. ההורים שלי שכחו, שכחו את הצער והחרטה, הם כמו בני ישראל בתנ"ך, יש להם זיכרון קצר.
• הפרעת קשב וריכוז: איך מאבחנים
• מדריך מקיף: הכל על ריטלין
• איך שורדים את תקופת המבחנים
• השולחן מבולגן: איך מסדרים
• זו לא את, זה הריטלין: יוצאים לדייט
• שאלות? פנו למומחי כללית בפורום